במשך כשלושים שנה אחרי מלחמת העולם השניה, רב ההוגים (כולל הוגים יהודים) לא כתבו על השואה, כמזכיר אלי ויזל בזיכרונות. ובאמת, לא רק ההוגים אלא גם ההיסטוריונים התחמקו מהשואה. המהדורה הראשונה של ספרו של ראול הילברג, The Destruction of the European Jews יצאה לאור בשנת 1961, ולא זכתה התייחסות רבה בארצות הברית. רק אחר כך, כהתפתח צורך פוליטי, אז ההתיחסות לארוע הנורא הזה נעשתה שכיחה.
מה נשתנה ?
השאלה נשאלת מבחינה דתית ולא מבחינת העובדות החדשות שנתגלו על ידי החוקרים (אפ''י שהעבודה היסטורית חשובה ביותר). מה השתנה בעולם ? אם אנו נוטים לענות "העולם כמנהגו נוהג", אז אני אשאל: מה השתנה בעולם היהודי ?
היום, לא מעט הוגים יהודים -אף בני זמן השואה או נצולי השואה עצמם - טוענים כי התורה הזהירה אותנו על השואה ולכן השואה היא סוג עונש על חטא. הרב סיני אדלר שעבר את מוראות השואה בספרו בגיא צלמות כותב:
שתי פרשיות בתורה מזהירות אותנו מפני העלול לקרות כאשר עם ישראל יגדיש את הסאה והקב"ה ינהג בו במידת הדין. אחת בפרשת בחוקותי ואחת בפרשת כי תבא. ... גם על הגרוע ביותר הוזהרנו בהמשך גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך. (דברים כ"ח ס"א) חלילה עלולה לקרות גם השמדה. (ע. 121-122)
מה שמתגלה לנו בסובל הבלתי מדיד הזה, הוא שאין לנו מקום פה... והעובדה לא-נמצא-מקום-פה מגלה מיד את המקום שם: מקומו של בן הברית: הר סיני. (ע. 81-82) (התרגום שלי, מצרפתית)
לפי לוי, השואה היא גילוי ההפוך של מעמד הר סיני - הרבה יהודים היו מסכימים בזה - אבל לוי מצדיק בכך שאין לנו עולם משותף עם הגוים. לכן אורח החיי החרדים מוצדק.
אחרים כמו הרב טיכטל , בעל אם הבנים שמחה, ואחריו הרב י. אשכנזי ("מניטו"), קוראים לעלות לארץ ישראל. אפילו אם אי אפשר להניח באותו מישור את דעות ההוגים האלה (הבדלים חשובים קיימים ביניהם), עלית הארץ "בעל כוחם" היא תיקון האלהי לאי-רצון עם היהודי להתישב בארץ. אומנם הרב י. טיטלבאום (מחסידות סאטמאר), בעל ויואל משה, קורא להתעלם מין הציונות. אבל כל ההוגים האלא טוענים כי חטא (אי-רצון לקים מצוה מסוימת, או עברה מסוימת או כללית) גרם את השואה.
חלשה בהסברים הללו היא שהם חסרים אובייקטיביות. קל למצוא דוגמה נגדית בכל מקרא. לדוגמה, לא כל היהודים ששרדו את השואה עלו לארץ או אפילו מתכוונים לעלות בכלל. (האם יש לומר בעוז פנים שהם חייבים להיענש עיד?) ההסבר הראשון רק מתכוון לתת פרספקטיבה לגבי העתיד, והיא אינה תחזית ואף אינה מתארת את ההווה, לכן אינה הסבר כלל. בכיוון ההפוך (למי שטוען כי הציונות היא "הסיבה"), לא כל היהודים התקרבו לציונות ואף אפשר לומר שרב קורבנות השואה לא התקרבו לציונות בכלל.
אבל החלשות העקרית בהסברים הללו היא שהם "הסברים". כלליות זו לא תחזיר לנו את הפסד ולא תחזור אותנו לשלמותנו. ההפך הוא הנכון: הכללים והכלליות, המוסגים הטהורים וההסברים העיוניים ממשיכים להשתתף באותו העולם המושפט והאבסטרקטי של הרוצחים: באשר הם מילים בלי ביטוי מוחשי ובלי התגלמות ,הם ממשיכים להפעיל את תפקידם. במקום להחיות את המתים, הם קוברים אותם יותר עמוק.
איך יוצאים מהבנאליות של רוע ? איך מחדשים את המילים ? מאיפה הנחמה ? לשאלות האלא, אינו ניתן לענות בשלומותן. נשמע עכשו שני קולות שונים שמסרבים לתלות את השואה בחטא (בשום הסבר בכלל).
אנו עומדים דוממים לפני תופעת השואה ואין בפינו תשובה. "ואמונתך בלילות"- זהו אחד הניסיונות שמנסה הקב''ה אותנו. למרות הכל, אנחנו ממשיכים לדבוק בקב''ה, בחינת "ברחנו ממך אליך", אבל תשובה, אין !
הוגים מסוימים ורבנים מסוימים מספיקים הסבר ותשובה לכל צרה ואסון. הם יודעים לענות, למשל, למה נהרגו מספר ילדים. פעמים רבות הם תולים זאת בחטאם של אחרים... מוכנות לספק תשובות לעשרה ילדים שנהרגו משמעה סילוק השואה מתודעתנו הדתית. מי שלא סילק את השואה מתודעתו הדתית, לעולם לא יאמר: "יש לי תשובה". (הרב יהודה עמיטל, מתוך משה מיה: "עולם בנוי וחרב ובנוי")
לבי נבהל בקרבי כאשר אני שומע על הקבלות שעושים בין השואה ובין ארועים טרגיים אחרים בהסטוריה. דווקא בקרב המכובדים והמשפיעים ביותר העוסקים בתיאולוגיה של השואה יש כאלה שלא רואים הבדל משמעותי בין השואה ובין מסעי הצלב האיקוויזיציה וגזרות ת"ח ות"ט למעט ההבדל הכמותי עניין של מספר. כנגד אלה עלינו לקרא בקול גדול שלא כך הדבר. (הרב דוד הליבני, מתוך "שבירת הלוחות")
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire