סיום מסכת מגילה

סיום מסכת מגילה

חברי המכון סיימו את מסכת מגילה לפני חודש והשתתפו בסיום המסכת וסעודת מצווה שהתקיימו בשמחה רבה בב''כ צעירי מודיעין באור לכ''ג אייר. בכוונתנו לחזור על נקודה אחת שלמדנו אז.

מגילה לב ע''א:

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. ערום סלקא דעתך ? אלא אימא ערום בלא מצוה. בלא מצווה סלקא דעתך ? אלא אמר אביי נקבר ערום בלא אותה מצוה.

איך להבין את דברי ר' יוחנן ?  רש''י מיחס "ערום" (ה"ערום" הראשון) לספר תורה ומפרש:

בלא מטפחת סביב לספר תורה.

לפי רש''י אין לאחוז ספר תורה בלא חציצה וכך נפסק בשו''ע (או''ח קמז, א). הרמב''ם אינו מבין כך, כפי שנתן לראות מהלכות ספר תורה (פ''י, ו):

לא יאחוז אדם ספר תורה בזרועו, וייכנס בו לבית המרחץ, או לבית הכיסא, או לבית הקברות--אף על פי שהוא כרוך במטפחות, ונתון בתוך התיק שלו.  ולא יקרא בו, עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר, או מן המת, או מבית הכיסא.  ולא יאחוז הספר, כשהוא ערום.  ואסור לישב על מיטה, שספר תורה עליה .

 הברייתא מופיעה עם שינוים בשבת יד, ע''א, בהקשר שונה. אע''פ אנו לומדים מגילה, אי אפשר להתעלם לגמרי מהסוגיה המקבילה בשבת.

הרב דוד הלבני מביא (מקורות ומסורות, שבת, ע' לב, הערה 3) מקורות מהראשונים שמעידים שכמה ראשונים גם סברו כך. מעניין כי גם הרבה מפרשים מאוחרים מנסים לישב את שני הפרושים באמצעות יחוס "ערום" לידיים של האוחז את ספר התורה, כך העירום, במשפט "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום" הוא עירום של האוחז ולא של ספר תורה, אך במובן מצומצם (העירם הראשון הוא של הידיים ,ורק העירום השני הוא של הגוף כולו). אנחנו נירא כי גם בזה אפשר להרגיש בהשפעתו של הסתם בסוגיה המקבילה בשבת.   

 כך או כך, העניין הוא כבוד ספר תורה, וברור כי שני הפרושים מתארים בזיון תורה.

ההמשך המיידי מתאר עונש: שהוא נקבר ערום. וכך מופיע ומסתיים במשנה סופרים. אבל בגמרא שלנו וגם  בשבת יד, ע''א (בצורה מעט שונה), הגמרא ממשיכה ושואלת: ערום (דהיינו נקבר ערום) סלקא דעתך ? כלומר, האם אפשר שהוא נקבר בביזיון כזה ? הגמרא מציעה באופן  סתמי תירוץ אלטרנטיבי: אלא אימא ערום בלא מצוה. הוא לא נקבר ערום מבחינה פיזית, אלא מבחינת המצוות, תינטל ממנו זכות מצוותיו (פרוש הרב שטייזלץ).  גם זה מפתיע את הגמרא (בלא מצווה סלקא דעתך ?) לכן מביאה כמסקנה דברי אביי: נקבר בלא אותה מצווה.

מה הפירוש "בלא אותה מצווה" ? איזו מצווה ? הפירוש הראשון שעולה לדעת, מצווה אחיזת ספר תורה.

(כמה שורות למעלה, הובאת ברייתא על שכר של גלילה.) בעלי התוספות דוחים את האפשרות זו:

יש מפרשים מצות אחיזה; וקשה, מאי רבותא ? פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן. לכך פירש ריב"א [רבי יצחק בן אשר] בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה, שאם אחז ספר תורה ערום וקרא בו אין לו שכר מן הקריאה וכן אחזו לגוללו או להגיהו. אבל אחזו במטפחת אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד.

לריב''א ולבעלי התוספות, צמצום דברי רבי יוחנן (נקבר ערום בלא אותה מצוה), אם אך במובן של מצות אחיזה, הוא קיצוני למדיי. מובן זה מהפך את דברי ר' יוחנן לטווטולוגיה (כי פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן).  אבל האם באמת איננה קיימת אפשרות זו ? אין כל כך רבותא אף באותה מצווה שעשה באותה שעה, גם אפשר לטעון "פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן". הצמצום הוא באמת עצום אף עם הכללת הגלילה והקריאה כ"אותה מצוה". פירוש הריב''א מכניס בחזרה (מתוך קריאת "אותה מצוה") ב"אוחז בס''ת" חומר נוסף כדי לדלדל את נטרול דברי ר' יוחנן.   

לפי שיטתו של דוד הלבני, אי אפשר שאמורה משיב לסתם (סתם, ולא בני הישיבה בזמנם של האמוראים).כאן ברור שהחומר הוא תנאי  ואמוראי. השאלה היא על הנוסח והחיבור.  כאן החיבור  "אלא אימא" מופיע בין שתי מימרות (או ברייתות) נקובות שם. אפשר להבין כי פה הסתם במגילה מקשר בין דברי רבי יוחנן ודברי אביי ושיחזר את הממרא האמוראי (דברי ר' זירא) בהצלחה .אבל בשבת, קוראים: "אלא אמר רבי זירא" וממרא השלישית ("נקבר בלא אותה מצווה") הובאת כסתם. התופעה הזאת מעידה על פעולות נובעות מבתי מדרשים שונים ואין לתמוה עלה.  

במסכת מגילה, הברייתא של ר' יוחנן מופיעה בתוך קבוצת ברייתות שונות. במסת שבת, המצב שונה לגמרי: שם הסתמא דגמרא נותן טעם שס''ת מטמא את ידיים ומצטט ר' פרנך: "משום ר' פרנך דאמר ר' פרנך וכו'". בלשונו של דוד הלבני:

מאד יתכן שר' יוחנן כאשר אמר האוחז ס''ת ערום, התכון לאדם כשהוא ערום (...). ואז הקשר בין מ''ש ר' פרנך א''ר יוחנן ובין ספר מטמא את הידיים רופף מאד.  

לכן יכולים אנו להבין אלה המפרשים (במס' מגילה) האוחז ס''ת ערום, בידיים עירומות כי כך אפשר לישב (אם כי בדוחק)  לא רק את הסוגיה במגילה אלא גם את הסתם בשבת.