הרצאהתו של הרב בני לאו במודיעין

הרב בנימין לאו הוא דמות ציבורית בארץ, במיוחד כמחבר של סדרת הספרים "חכמים" . ביום י''ד אייר זכינו לשמוע אותו בבה''כ התמני רח' נחל זוהר במודיעין לזכר הסגן נתן כהן ז"ל שנפל בדמי ימיו במצע צוק איתן.

הנה כמה הערות שרשמנו לעצמנו מהרצאתו:

(כל הרעיונות הם של הרב בני לאו, ערכנו את הערותינו מבחינה סגנונית ולצורך הבנתנו בלבד, ולכן כל טעויות ושגיאות, שלנו הן. אנחנו לא טוענים שההערות הבאות נאמנות לחלוטין לדברי הרב בני לאו. אין בידנו ולא השגנו הקלטה. נוסיף קישור אם נמצא.)

מתקיימת מחלוקת – עד היום – בין שתי תפיסות לגבי ריבונות יהודית. מחלוקת זו  באה לידי ביטוי ברמב''ם ובהשגות הראב''ד, אבל יסודה כבר נמצא במחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי. ואנחנו – כיהודים חיים בא''י – בני המחלוקת הזאת.

ידוע כי הרמב''ם הוא הפוסק היחיד שמזכיר הלכות מלכים.

אנחנו קוראים ביד החזקה, הלכות מלכים, פרק יא:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות, ככל מִצְוָתָן האמורה בתורה.

בהלכה ג', אנחנו קראים:

אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו זה. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.

לפי הרמב''ם, מלך המשיח הוא ללא ספק בשר ודם. מעמדו של הרמב''ם מזכיר מאד  התנא רבי עקיבא כלפי בר כוכבא. אז גם לא שאלו אותות ומופתים ממנו.

מאידר גיסא, הראב''ד, המבקר והמתנגד הגדול של הרמב''ם, כותב (ד''ה אל יעלה על דעתך):

א''א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו. [אני אומר והלא בר כוכבא היה אומר אני מלך המשיח וחכמים שלחו לבדקו אם הוא משיח בודאי או לא וכיון הוא נכשל [הוא לא עשה מופת], הם הרגו אותו.

הראב''ד מתייחס כאן לתלמוד הבבלי, סנהדרין צג ע"ב: בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו [בר כוזיבא אמר לחכמים שהוא המשיח. אמרו לו שביחס למשיח כתוב בישעיהו י"א שהוא ישפוט על פי חוש הריח. בדקו החכמים את בר כוזיבא האם בכוחו לדון באופן זה. מאחר שהוא לא עמד במבחן זה התברר שהוא משיח שקר, והרגוהו].

במילים פשוטות: הראב''ד מספר לנו סיפור אחר לגמרי. החכמים כן שאלו אותות ומופתים מבר כוכבא (נחזור עוד מעט לענין המשפט על פי חוש הריח). מכיון הוא נכשל בנסיון, הם – ולא הרומאים – הרגו אותו. בניגוד לרמב''ם, לפי הראב''ד, לא "דימו כל חכמי דורו" של בר כוכבא שהוא מלך המשיח. אדרבא! ההפך הוא הנכון: החכמים בדקו אותו (אף אם באופן על טבעי) וגילו שהוא משיח שקר.

המחלוקת כבר מתקיימת בין תלמוד הבבלי (סנהדרין) לבין תלמוד הירושלמי. במחלוקת לעיל, הראב''ד מציג את הבבלי ורמב''ם כאן סומך על הירושלמי. מי שמכיר דרך הפיסקאתו של רמב''ם יכיר שמעמדו של הרמב''ם כאן הוא  בלתי רגיל כי בדרך כלל, הרמב''ם פוסק לפי הבבלי נגד הירושלמי. ודווקא כאן הוא פוסק כירושלמי. שתי תפיסות מנוגדות נאבקות. אחת דורשת ממלך המשיח אותות ומופתים, "משפט ע''י חוש הריח" והשניה דורשת מנהיגות אצילה ומושכלת.

מהו, משפט ע''י חוש הריח ? אנחנו פונים אל ספר ישעיהו, פרק י''א:

וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ ה' – רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת ה' ; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.

מדובר על מלך אידיאלי שאנחנו מזהים למלך המשיח. המלך יהיה מלא חכמה ובינה, כולם מסכימים (פסוק ב'). אבל ישעיהו הנביא מוסיף  הביטוי "והריחו ביראת ה'" שדורש פירוש. מעבר לחוכמה ולבינה, מלך המשיח יריח משפט וצדק. קשה קשה לתרגם . באידיש, היינו אומרים: געשמאק. איך מריחים משפט צדק ? הרב א.ש. הרטום מפרש, כשם אפשר בקלות להבחין על יד הריח בין טוב לבין רע אף מרחוק, גם כן כך מלך המשיח יבין בקלות מה דורשת יראת ה'. אבל לפי המסופר בבבלי, חכמים דווקא הבינו את הפסוק פשוטו כמשְמעוֹ, סמכו עליו ונזפו את בר כוכבא ופסלו אותו (דין משיח שקר). אם כן, רק בן אדם על-טבעי יכול להיות מלך המשיח. מלך המשיח, לפי ישעיהו, הוא שופט אמת, ואינו נגוע בספק. "אחרי רבים להטות", הכלל הגדול אינו חל על מלך המשיח כי מלך המשיח יגיע לוודאות. מלך המשיח יחזיר אותנו לגן עדן, עולם אמת, ללא ספק. אבל בסדר העולם שלנו, אנחנו לא חיים בודאי, יותר מזה, אנחנו מקבלים את החלטותינו גם בידיעת הספק.     

הירושלמי מתאר את מלך המשיח בצורה שנה. מלך המשיח הוא איש, בשר ודם כולו גבורה וכריזמה. הוא יחזיר לנו את מלכות הראשונה (לא כבספר ישעיהו), שמקורה בתנ''ך.

מעניינת ביותר ההשוואה בין תפיסתו של ישעיהו ובין זו של בן-זמנו מיכה, במיוחד חזון ההר (תחילת פרק ב' בישעיהו ותחילת פרק ד' במיכה):"והיה באחרית הימים...". החזונות מקבילים אבל משקיפים ויכוח בין הנביאים. כשישעיהו קורא:"בית יעקב, לכו ונלכה באור ה'", מיכה מודיע:"וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי-ה' דבר." אנחנו רואים כי מיכה תומך בבריתות עם מדינות אחרות, ואלו ישעיהו דווקא מזהיר מבריתות פוליטיות וישועה עתידית לבוא רק מקדוש ישראל.בניגוד למלך של ישעיהו שהוא ראשית כל גיבור רוחני, המלך של מיכה הוא מלך לוחם, פועל במציאות הפוליטית כמו שהיא:

ועמד ורעה בעז ה' בגאון שם ה' אלקיו וישבו – כי עתה יגדל עד אפסי ארץ. והיה זה שלום: אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם; ורעו את ארץ אשור בחרב, ואת ארץ נמרד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בגבולנו (מיכה ה, ג-ה).

השלום לפי מיכה אינו דומה לשלום שישעיהו מתאר. שלומו של ישעיהו הוא זה של גן העדן, שלום של וודאות ואמת, ללא פשרה, שלום שאינו שייך לסדר העולם (שאותו אנחנו מכירים). לכן המחלוקת הגדולה שהרב בני לאו פתח בה את הרצאתו, היא כבר בעקרו של הויכוח בין הנביאים.

אנחנו, יהודים חיים בארץ ישראל היום במדינת ישראל, בני המחלוקת הזאת. כל תנועת הציונית הדתית היא חלק בלתי נפרד למחלוקת זו. הרב בני לאו סיפר סיפור מרתק על אביו נפתלי לאו-לביא ז''ל: באמצע מלחמת עולם השנייה, הסבה אמר לבני נפתלי (הוא היה עדיין צעיר מאד) דברים קשים מאד עליו לזכור כל ימי חייו: "הבית שאתה גר בו אינו ביתך. הבית שלך הוא ארץ ישראל." לא רק באופן רוחני, אלא גם כן ובמיוחד באופן מוחשי וחומרי. הרב בני לאו גם מזכיר את המאמר המפורסם "קול דודי דופק" מאת הרב סולוביצ'יק. אנחנו תוצאה של המהפכה הזאת, מלמטה. "התנערי מאפר קומי". אנחנו שואפים בריח גן עדן, אבל אנחנו בני המהפכה הזאת. ראוי להזכיר את כותרות ספרו של הרמב''ם על ריבונות יהודית הוא "הלכות מלכים ומלחמותיהם".

הרב בני לאו גם השתמש בביטוי "עסקת חבילה" אולי בקשר ליחס היפותטי בין שתי התפיסות אלה (אולי כדי להדגיש את הפער בין שתי התפיסות?), אבל אינני בטוח על כוונתו המדויקת של הרב בהקשר זה.